יעילות דיני הראיות
מטרה זו מעצם טיבה מתנגשת עם המטרה הראשונה. יש אינטרס לגלות את האמת בצורה מהירה ויעילה תוך ניצול מינימלי של זמן שיפוטי, ובכך יש ניגוד. לדוגמה: אסור להעיד בע"פ על מסמך בכתב. ההיגיון בכך הוא אלמנט היעילות, שכן לא נאמת עדים מול מסמך, ויש הנחה שאם יש מסמך בכתב אזי הצד שהביא את המסמך צודק (ניתן לסתור זאת עקרונית).
חלוקת הסיכון לטעות בין התובע לנתבע
איך החברה מחליטה לחלק סיכול לטעות בין תובע לנתבע? זה תלוי בתפיסה החברתית. אנו עוסקים בעניין הסתברות, כאשר נטל ההוכחה מוטל על הצדדים. חלוקת הסיכון בהליך הפלילי שונה מהותית מזו בהליך האזרחי. בהליך הפלילי הסיכון לטעות הינו על המדינה אשר מחויבת להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמת הנאשם, ולכן הספק יפעל לטובת הנאשם.
לפי התפיסה החברתית שלנו בהליך פלילי יש סכנה של שלילת חירותו של אדם ,ולכן בנושא זה המדינה מעדיפה, בצורה מודעת, לשחרר X עבריינים מאשר להרשיע חף מפשע אחד. זה קשור למידת ההוכחה שכן ככל שנדרוש מהתביעה רף הוכחה גבוה יותר, בכך נקשה על האפשרות להרשיע, ולכן ישתחררו יותר אשמים אך לא ייאסרו המון חפים מפשע.
בהליך האזרחי שלילת חירותו של אדם אינה עומדת בספק אלא רק כסף, ולכן אין העדפה עקרונית של תובע או נתבע. אם 2 הצדדים בהליך אזרחי הוכיחו בצורה שווה את העניין אזי הנתבע יצא מנצח, שכן הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו עליו הראיה". מעבר לכך יש רציונאלים נוספים: בסופו של יום רוצים להרתיע תובעים חלשים מלתבוע, כשיקול מערכתי.
קידום והגנה על אינטרסים חוץ הוכחתיים
לעיתים רוצים לקדם אינטרס שכולו אינו הוכחתי אלה כזה הגובר על הכללים הראייתיים. כך למשל בחוק הצהרות מוות יש קביעה לפיה אדם שעקבותיו נעלמו למשך 7 שנים ויותר ויש יסוד סביר להניח שהוא מת אזני ניתן להצהיר על מוטו. זוהי חזקה שאינה חלוטה, וגם מניין השנים הוא שרירותי. התפיסה היא שיש אינטרסים אחרים של וודאות לגבי חיי אדם, ואינטרסים אלה גוברים במקרים מסוימים על גילוי האמת.
כך גם ביטחון המדינה יכול לגבור על אינטרס גילוי האמת: אם ראיות מרשיעות יכולות לפגוע בביטחון המדינה אזי ניתן להוציא צו חיסיון ונמנעת גישה לחומר שעלול להיות מרשיע כלפי נאשם. במקרה כזה שוב יש אינטרס חיצוני אשר גובר על הכללים הראייתיים.
